מה היא רוחניות?

מה היא רוחניות?

רוחניות - מושג רחב ועמוק, והבנה נכונה ובהירה שלו הכרחית ובסיסית לכל אדם המגדיר עצמו   מחפש רוחני.   

המושג "רוחניות" משומש ע"י אנשים רבים וניראה שכל אחד מעניק למושג צבעים ומשמעויות משלו. המושג מקבל פרשנויות רבות מאד ולפעמים אף סותרות, כאשר בהרבה מן המקרים, אין להן כל קשר לרוח או רוחניות. אם נבחן את השימוש במושג רוחניות נראה שהוא מצביע על דבר מרכזי אחד, על קיומו של חיפוש. אנו מרגישים שמשהו חסר, שיש משהו שנדרש מאתנו לחפש אותו ולמצוא אותו. אנו נדחפים לחיפושים רבים, בעולם בחוץ ובעולם הפנימי, כאשר "בחוץ", הכוונה מחוץ לגוף שאני תופס כאני ושלי, ו"בפנים", הכוונה לעולמי הפנימי - רגשות, תחושות ומחשבות - שגם הן נתפסות על ידי כאני ושלי (כל הרעיון של חוץ ופנים בעצמו דורש התייחסות נפרדת).

כאשר אנו מתבוננים בחוויה, ניראה שבמארג הדברים נוכח "ג'גט", Jagat (מילה בסנסקריט שמשמעותה עולם, יקום). העולם הוא שדה חוויה שבו אני האינדיבידואל חווה את החיים, ואם נגדיר במשפט אחד חיים - חיים הם מערכת יחסי הגומלין שהאינדיבידואל מנהל עם מה שהוא תופס כאחר ממנו, מחוצה לו. בעולם אנו פוגשים בשני סוגי אובייקטים: אובייקטים דוממים - "acetana", אצ'טנה (הר, מים וכד'), ואובייקטים חושיים - "cetana", צ'טנה (צמחים, בעלי חיים, האנוש). אם נשאל, מה מבדיל את האנוש מבין שאר בעלי החיים על הפלנטה הזו? נראה שהאנוש ניחן ביכולת בחירה חופשית. מה הכוונה?                                         

האנוש מודע לעצמו ולעולם הסובב אותו באופן מלא, ולכן הוא ניחן ביכולת לשפוט, לקטלג ולהשוות בין דברים, זה טיבעו של המיינד שלו. כתוצאה מכך, כאשר הוא עומד לפני ביצוע פעולה כלשהי, יש לו את הבחירה לעשות, לא לעשות או לעשות אחרת. המשמעות הבסיסית של יכולת זו היא מה שעושה את ההבדל בין אנוש, אמבה, עץ או גורילה. נראה שזהו יתרון, אך יתרון זה הוא גם קרקע פוריה לצמיחתם של "קומפלקסים" רבים, על פיהם האנוש מתייג את עצמו ואת האחרים. הוא מכנה עצמו בשמות וכינויים רבים, שליליים או חיוביים, ואלו מגדירים אותו ואת התפיסה שלו את עצמו. לא נפגוש גורילה המכנה עצמה "חכמה", "טיפשה", "מצליחה", "כישלון". רק האנוש מכנה את עצמו בשמות שונים, כולל "מחפש רוחני", וצועד בדרכים שונות ומשונות.

ציינו קודם שאנו מודעים לעצמנו באופן מלא ומודעים למה שנתפס כאחר מעצמנו. אנו תופסים עצמנו בדרך מסוימת ותפיסה זו מורכבת ממסקנות רבות, שיתכן שהרבה מהן שגויות ונתונות לתיקון. נקודה זו מאוד חשובה להבנה. המסקנות שאנו מגיעים אליהן מבוססות על אינפורמציה חושית וזו הדרך היחידה שאנו מקבלים מידע מהעולם. אינפורמציה זו תלויה בחושים, שבעצמם תלויים בתנאים חיצוניים לתיפקוד אופטימלי, ותלויה גם בחוש עצמו שעלול להיות עם פגם: אדם שזקוק למשקפיים או למכשיר שמיעה ולפעמים אף מצב בו החוש אינו מתפקד כלל. תיפקוד החושים והתנאים החיצוניים המשתנים משפיעים באופן ישיר על האינפורמציה המגיעה אלינו ולכן יתכן שאינפורמציה זו תהיה מאד לא מדויקת ואף שגויה. ובכל זאת, על בסיס אינפורמציה זו אנו מסיקים את המסקנות שלנו לגבי עצמינו ולגבי העולם.

כפי שכבר נאמר, אנו מודעים לכל מה שאנו תופסים כאני ולכל  מה שאנו תופסים כלא אני. אנו מעריכים את האני, מודדים אותו, שופטים אותו לפי איפיונים הידועים לנו, וכך האני נעשה: "אני שמן", "אני רזה", "אני גבוה", "אני נמוך", "אני חזק", "אני חלש", "אני חכם", "אני טיפש" וכו'. כתוצאה משפיטה זו והמסקנות הנובעות ממנה, האני נתפס כחסר, מוגבל ולא מספיק, ולכן אנו נדחפים לחיפוש (גם מבלי שנהיה מעוניינים בו), חיפוש אחרי משהו שיסגור את הפער בין הדרך בה אנו תופסים את עצמנו עכשיו ברגע זה, לבין עצמי מדומיין, משופר יותר, שווה יותר, אני שעשוי מתקוות לעתיד. האני כפי שאנו חווים אותו עכשיו, אינו מקובל עלינו ולא יכול להיות מקובל עלינו, וגם אם נעמול חיים שלמים על שינוי, שיפור או שדרוג היבט כזה או אחר של מה שאנו תופסים כאני, דבר זה יהיה חסר תוחלת, מכיוון שהתפיסה שלנו, כפי שנאמר, מבוססת על מערכת של מסקנות ואנו לא מעלים בדעתנו שיתכן שמסקנות אלו שגויות לחלוטין.

לדוגמא, אנו מחזיקים במסקנה "אני הגוף". כתוצאה ממסקנה זו כל המוגבלויות של הגוף נעשות המוגבלויות שלי, של "אני"; מסקנה נוספת היא "אני החושים", ואז - "אני הרואה", "אני השומע", "אני החש"; מסקנה - "אני המיינד", ואז - "אני עצוב", "אני שמח", "אני אוהב", "אני שונא"; ויש לנו מסקנות רבות נוספות - "אני האינטלקט" ואז - "אני יודע", "אני מבין", "אני חד מחשבה", "אני רדוד" וכו'.

המסקנות הרבות שאנו מחזיקים לגבי עצמנו, אין לנו ספק כלל לגבי אמיתותן. מבחינת זווית התפיסה שלנו, זו אמת מוחלטת. עובדות חווייתיות אלו אינן מותירות לנו ברירה אלא לתפוס את האני כחסר, כמוגבל ולא מספיק ואנו נידונים לחיים בפער תמידי. האינדיבידואל נדחף לחיים של היעשות תמידית, חיים סיזיפיים של התקדמות במקום, לשום מקום, כאשר האמת לגבי האני שונה לחלוטין, כל כך שונה שאף אינה עומדת בסתירה לדרך בה אנו תופסים את עצמנו. האני ("Self") אינו מוגבל ואינו חסר. האני אינו מוגבל ע"י זמן, ע"י מקום או ע"י אובייקט אחר. האני, ה-Self ("Atma", אטמה, בסנסקריט) הוא שלם, אחד ללא שני ("Purnam", פורנם), ללא חלקים, ללא פיצול, ועד שלא נדע עובדות אלה לגבי עצמנו בגוף ראשון, נמשיך בחיפוש אינסופי ולא נוכל לעצור את המרדפים השונים בחיינו.

אנוש בוגר מבחין שישנה בעיה בדרך בה הוא מחפש וישנה בעיה באובייקטי החיפוש. הוא מבין שאין קשר בין מה שהוא עושה לבין מה שהוא באמת רוצה להשיג. הוא מבחין שלא משנה מה ההישג אותו הוא מנסה להשיג, הוא תמיד מוצא עצמו שוב באותה נקודה בה התחיל - חסר, מוגבל וחסר אונים. הוא מבין שלא קיים אובייקט שיוכל להשלים אותו באופן מלא. לא קיים אובייקט שיש בו את היכולת לעשות אותו שלם, טוב יותר או מאושר תמיד, לתמיד. חיפוש אחרי אובייקטים שישלימו את האני מבחוץ או מבפנים (בפנים, הכוונה למערך פנימי שקט יותר, מדיטטיבי יותר, רגוע יותר) אולי יסייעו לו להתמודד עם הפער שהוא חווה ויעשו אותו מר פחות, אך לא יסגרו את הפער כלל.                                                          

אם כך, אנו מבינים בכנות שכל ההישגים אותם השגנו או נשיג לא הובילו ולא יובילו לאן שאנו באמת מעוניינים להגיע. מרדפים אלו מובילים אותנו רק בכיוון אחד, למרדפים נוספים, לחיפוש אין סופי ולציפייה שלעולם לא תיענה, הציפיה להשיג את הלא-מוגבל באמצעות המוגבל. בשום זמן ובשום מקום אין פעולה שיכולה לייצר לנו תוצאה אינסופית.

במהלך הלימוד אנו מגלים, שמה שאנחנו באמת מחפשים לא נמצא בכל מה שנתפס כעצמי, וגם לא נמצא במה שאנו תופסים כאחר מעצמי. החיפוש נעשה ממוקד ונחשף דבר מדהים - מה שחיפשנו נמצא קרוב, כל כך קרוב, שאפילו המילה קרוב רחוקה מלהסביר את הקירבה הזו. יתרה מזאת, כל מה שרצינו להשיג אי פעם, כבר בידנו, כבר מושג.

אנו נחשפים לעובדות ומתברר לנו שמושא החיפוש שלנו באמת איננו שיפור של אותו אני אינדיבידואל, אותו חווה, מעריך, מודד, זה שמתבונן ותופס את העולם מהזווית המאוד סובייקטיבית שלו. מדובר על ה"אני" (Atma, ה-Self) שכל האובייקטים ידועים לו והוא ידוע לעצמו. אני תמיד יודע את היותי, אני יודע שאני קיים ואיני זקוק אפילו למחשבה כדי שתעיד על היותי קיים. אני קיום, ועובדה זו נשענת על עצמה ואינה זקוקה לאישור המיינד שלי.

אני, ה-Self, נשען על עצמי באופן מוחלט, כל כך מוחלט שאיני זקוק לדבר. אני שלם (פורנם) ודבר לא יכול לשלול עובדות אלו ממני, גם לא אני עצמי, מכיוון שעובדות אלו אינן נשענות על המסקנות שאני מחזיק לגבי האני או על דרכי החשיבה שלי. אני (אטמה), הוא המציאות של כל דרכי החשיבה. אני הוא זה שהכול ידוע לו, משמע, הכל אובייקט לי, החל מהפרארי שנוסעת במהירות מופרזת על הכביש המהיר ועד למחשבות הכי כמוסות שלי, כולל מחשבת האני עצמה. 

מה אנו מבינים מכך?

ישנה עובדה, מציאות, אחד ללא שני, אני שאינו ניתן לשלילה, אינו ניתן לחלוקה ואינו ניתן לשינוי. עובדה זו אינה זקוקה להישען על דבר, לא על המיינד שלי או על כל מיינד אחר. עובדה זו נשענת על עצמה, מאירה עצמה. המיינד האנושי, לא משנה כמה יתאמץ, אפילו יתאמץ חיים שלמים, לא יוכל לתפוס עובדה זו, מכיוון שהמיינד יכול לתפוס רק אובייקטים, משמע רק איפיונים, ואני אטמה, אין לי כל איפיון, אני חופשי מכל הגדרה או תיחום. אני אטמה, הסובייקט היחידי שלעולם לא יהיה אובייקט לתפיסה. וכל עוד המחפש יחפש משהו שאינו בנמצא כבר עכשיו, החיפוש הזה רק ירחיק אותו מעצמו יותר ויותר.

אותו מחפש, התופס עצמו כאינדיבידואל, לא משנה מה יחפש וכמה מאות אלפי שנים יחפש, לא יתקרב ולא יגע בפתרון הבעיה הבסיסית שהיא "תפיסת עצמו כאינדיבידואל", אינדיבידואל שמחפש משהו שהוא אחר מעצמו, כדי להשלים את עצמו. מסקנה זו ממשיכה להיתפס כאמיתית, כל עוד הבסיס עליה היא מונחת לא הוסר. בסיס המאפשר את התפיסות והמסקנות השונות שיש לו לאנוש, לאינדיבידואל, לגבי האני.

ציינו קודם שלא ניתן לשלול את קיום האני. איני זקוק לאישור של אף אחד לגבי היותי קיים, גם איני זקוק לאישור של המיינד שלי עצמו. ויותר מזה, גם אם ננסה לשלול את האני ונאמר שהוא לא קיים, תעלה שאלה, ובצדק, מי זה השולל את האני וטוען "לא קיים"? אנו מבינים מכך דבר מאד חשוב, שישנה בעיה בדרך בה אנו חושבים את עצמנו. נראה שישנו מיסוך שמסתיר מאיתנו את האני כפי שהוא. את המיסוך הזה נכנה "בורות" ואיננו מדברים על בורות אינפורמטיבית, אלא על בורות לאני.

מזווית ראייתו של האינדיבידואל החווה, בכל סיטואציה נוכחים שלושה משתתפים: החווה, הנחווה והחוויה, ושלושתם נתפסים כנפרדים ועצמאיים אחד לשני. עובדה זו מעמידה אותו במצב של מדידה והערכה של עצמו כחווה, ומדידה והערכה של הנחווה ושל החוויה (חוויה חיובית או חוויה שלילית). מזווית ראיה זו, אשר נתפסת כאמת מוחלטת, הערכה ומדידה הן בלתי נמנעות, וכפי שציינו קודם, כתוצאה מכך, האנוש מפתח מערכת שלמה של קומפלקסים המייצרים לחץ פנימי שדוחף ומזיז אותו מהמקום בו הוא נמצא כרגע. הלחץ הזה, אשר נבנה במיינד, יכול להגיע לרמות בלתי נסבלות, כאלה הדוחפות אותו לפעולות העלולות להיות פוגעניות. הלחץ להשלים את עצמו מבחוץ, הצורך לאחרת, התקווה למחר-כך, הבסיס שלהם היא אותה בורות המסתירה לו את עצמו מעצמו, והמסקנות המוטעות הנובעות מאותה בורות מביאות אותו לחיפוש עקר ואינסופי.                                                

המצב המצער הזה, בו נראה כי האנוש חסר אונים, הוא קרקע פורייה להרבה מאד טעויות, ואנו מדברים על טעויות קריטיות, אשר שולחות אותו ל"טריפים" שונים של מרדף אחרי אני טוב יותר, שלם יותר, מסופק יותר. האנוש נדחף לחיפוש אחרי משהו אשר יתכן ואינו חסר אותו כלל.     

נשאלת השאלה, האם חיים של היעשות תמידית הם גזירה עבור האנוש או עומדת בידיו בחירה?

מחפש רוחני כנה מעוניין בעובדות לא מתפשרות לגבי עצמו ולגבי העולם. הוא מבין שהוא נידרש לבחינה מעמיקה של אותו שילוש שציינו קודם - החווה, הנחווה והחוויה. הוא מבין שעליו לשים סימן שאלה לגבי כל התפיסות שלו כולן, אפילו לגבי תפיסת הדרך בה עליו להבין ומה זאת הבנה.

חשוב לציין, הדברים הנכתבים כאן אינם קשים להבנה, אך במידה והמיינד מציב התנגדויות ומסרב להתפקח לעובדות הנחשפות, או במידה והדברים אינם מלומדים בצורה מדויקת ע"י מורה כשיר, אין סיכוי שיובנו כהלכה. העובדות שאנו מדברים עליהן מצביעות על עצמן ולא נדרש כל מאמץ כדי להבינן. בחיי היומיום, המיינד שלנו עמוס בהתניות, במסקנות, בפחדים, והוא מופרע מכל תזוזה חיצונית או פנימית. עם מיינד כזה המחפש הרוחני עלול למצוא עצמו מחפש נצחי, מכיוון שמי הוא אותו מחפש? ומה הוא מחפש? אלה אינם נהירים לו. יתכן ונקודת המוצא שלו, הנקודה ממנה הוא מתחיל את מסע החיפושים, יתכן ואף היא שגויה. לא די לבוא ולהכריז: אני מעוניין לדעת את האני, את ה-Self, להכריז שאני מעוניין בחופש. אנשים מכריזים דברים רבים, אומרים ומשתמשים במילים אשר משאירות את המיינד שלהם מעורפל יותר ומבולבל, ולכן רצוי קודם שנבין מה הכוונה בשימוש במילה חופש.

אם נישאל כל אדם מה אומרת לו המילה חופש ניראה שלכל אחד יש הגדרה משלו. בסנסקריט יש מילה שבה אנו משתמשים לחופש והיא "מוקשה" (Moksha), אך להבדיל מכל הגדרות החופש שמוחזקות ע"י האינדיבידואל, מוקשה איננה דבר. מוקשה היא מילה המצביעה על האני, על הטבע האמיתי של כל האובייקטים, על העולם וכל מה שבו, כולל האינדיבידואל.

הלימוד מצביע לנו על האמת של כל המסקנות שאני מחזיק בהן לגבי מה נחשב בעיני חופש ומה נחשב בעיני כבלים. השפה היא הכלי איתו אנו עובדים ואנו עושים בו שימוש מדויק ולכן, לו היינו מגדירים חופש, היינו מגדירים אותו באופן כזה שההגדרה לא תצביע על תיחום או מוגבלות. נגדיר חופש - אני, ללא כל מה שאיני רוצה, משמע, חופשי מכל מה שתוחם ומגביל אותי.

נצמצם את כל הגורמים הרבים שמגבילים ותוחמים אותנו לשלושה גורמים המגבילים כל דבר ביקום והם: זמן, חלל ואובייקט - אנו נמצאים בזמן מסוים ולא בזמן אחר, אנו במקום אחד ולכן לא נוכל להיות במקום אחר, וכל אובייקט שהוא מגביל אותנו בהיותנו לא הוא והוא מוגבל בהיותו לא אנחנו.

אם כך, חופש הוא חופש מכל מה שאנו לא רוצים שיהיה בחיינו, הכוונה שאיננו מעוניינים במוגבלות כלשהי, איננו מעוניינים בתיחום, איננו מעוניינים בכל חוסר ואיננו מעוניינים בבורות, לא לגבי העולם ולא לגבי עצמי. כל מחפש רוחני, גם כאשר מצהיר הצהרות אשר מצלצלות טוב ומרגישות נכון, הן לחלוטין צבועות בתפיסות הסובייקטיביות שלו לגבי עצמו והעולם, תפיסות שהן תולדה של הבורות שלו לגבי האני.

כאשר אנו מחפשים מוקשה, איננו מתכוונים לחופשה בקאריביים או לטיול מסביב לעולם, איננו מתכוונים לעצמאות כלכלית, לפרסום, לאדיקות דתית או להישגים רוחניים נעלים. אנו מחפשים אמת שאינה עומדת מול אמיתי ולא אמיתי, אנו מחפשים אמת עליה נשענים האמיתי והלא אמיתי, אמת שבזכותה אנו יכולים לחשוב את כל המסקנות המוטעות שיש לנו לגבי עצמנו.

מחפש רוחני כנה, נדרשת לו בגרות רגשית כדי לקבל את עובדת היותו בור לאני, לעצמו. הוא אדם אשר בוחר בחיים של התפקחות ועושה כל מה שניתן כדי להכשיר את עצמו לכך. עליו לטפח מערכת ערכים אשר תעזור לו ליצור מרחב פנימי בעבור קשב לידע הנחשף. עליו לטפח אמון בנאמר ובמורה שחושף בעבורו את הידע, אמון הנשען על הבנות ולא על אמונה עיוורת או משוכנעות. הוא אומר "כן" לעובדות ולאור עובדות אלו הוא בוחן את חייו.

מה היא אם כך רוחניות ?  

לאור הדיון שערכנו, הבנו שישנה בעיה בדרך בה האנוש תופס את האני ואת האחר מהאני. התפיסה שלו את עצמו, כאינדיבידואל המוגבל למארז אחד של גוף, מיינד וחושים, היא מסקנה המבוססת על בורות. בעקבות מסקנה זו, כפי שציינו, נולדות מסקנות נוספות, כמו: "קודם לא הייתי", "נולדתי" ו"אמות בעתיד". מסקנות אלו הן שדוחפות אותו לחיפוש אינסופי, לחיי היעשות, חיים של "סמסרה"-  Samsara(תזוזה מתמדת מלידה למוות ללידה, מעגל חיים של שינוי תמידי). המחפש הרוחני הבוגר מבין זאת ולכן החיפוש שלו נעשה ממוקד יותר וברור יותר.

ראינו אם כך שהבעיה הרוחנית היא בורות עצמית. הפתרון, מטבע הדברים, יהיה ידע עצמי, וזה בלבד ראוי להיקרא חיפוש רוחני.

פוג'יה דיאננדה סוואמיג'י אומר: "חיפוש רוחני הוא הבנה ש-אני הבעיה ואני הפתרון".