מבוא

אדוייטה ודנטה

אדוייטה ודנטה - לימודי אי-שניות במסורת כתבי הוודות ההודיים העתיקים.

א-דוייטה = לא שניים.          ודנטה = ודה-אנטה, כלומר סוף הוודות.

כאשר אנו מדברים על אדוייטה ודנטה, צריך להבין שודנטה אינה עוסקת בתרגול כלשהו, היא אינה פילוסופיה, דעה או  זוית ראיה. ודנטה היא מציאות. מציאות של מי שאנחנו, ושל מה שהעולם הוא. בכדי להבין ולתפוס על מה ודנטה מדברת יש הרבה מה ללמוד כבסיס, כמבנה התחלתי. לדוגמה, אפילו המילה 'מציאות' מובנת בהרבה צורות שונות ותלויה במקשיב ובמיינד שלו ולכן, עלינו להוציא את המילה 'מציאות' מהקונספטים האישיים, אל מה שודנטה באמת מצביעה עליו.

הדרך שבה אנחנו יודעים לדעת דברים היא באמצעות רעיונות, קונספטים, מילים. בסנסקריט 'מילה' נקראת 'פדה'  (pada), ו"משמעות המילה" היא 'פדארטה' (pad?rtha). באופן מעניין וכנראה גם שלא במקרה, למילה 'פדה' יש פירוש נוסף והוא רגליים. אם נבחן את כל העולם סביבנו באמת, נראה שהוא מצטמצם למילים והמשמעויות שלהן בלבד. מילה היא אמצעי שבעזרתו אני משיג את הדברים שאני מעונין בהם בעולם כמו בטחון, הנאה, אהבה ואושר. אם אני מתבונן במחשבות שלי, אני אראה שהן לא יותר מאשר אוסף מילים.

מילים הן מוגבלות. הן מעניקות לנו תיאור, שמות לדברים, מעניקות עבורנו צורה לדברים ומעניקות איפיונים שונים ואיכויות: זה ארוך, זה קצר, זה כחול, זה אדום. מילים מעניקות לנו אובייקטים באמצעות התכונות והאיפיונים שלהם. אנו יודעים לדעת כל אובייקט באמצעות מילים, אך האם מילה, צורה או איפיון נותנים לנו את מה שהאובייקט עצמו הוא ומה שאנו מצפים להשיג מאותו אובייקט?

כשנבחן כל אובייקט, כולל את עצמנו, מה נמצא? נגלה שבאמת איננו יודעים את האובייקט. נגלה להפתעתנו שאנו לא באמת יודעים דבר בעולם. כאשר אנו מביטים במה שסובב אותנו, נגלה שלמעשה אנחנו יודעים רק את האיפיונים והמרכיבים של אובייקט. למשל עץ. אנו יודעים את העץ באמצעות האיפיונים שלו: עציות, צבע חום או אפור, ירוק, או מזהים את העץ באמצעות המרכיבים שלו: הגזע, העלים, הפרחים, השורשים. אבל, מהו העץ הזה? אם נזיז את הצבע, את הצורה, שהיא לא דבר אחר מאשר גוונים של צבע, ונשאל מהו הדבר עצמו?  אם אנחנו משתמשים במילים כדי לענות על השאלה, לא נצליח במשימה.

כל אובייקט בעולם מובן על ידנו באמצעות דבר אחר, באמצעות האיפיונים והמרכיבים שלו. אלו הם תמיד יחסיים ומשתנים ולכן לא עונים על השאלה שכבר שאלנו קודם, מהו האובייקט עצמו. כאשר אנו שואלים את השאלה הזאת, מתחייב שהתשובה עליה יהיה משהו לא משתנה. כל אובייקט בעולם שניגש אליו ונבחן אותו, נראה שהוא יתפרק לדבר אחר, משמע, לעוד שמות ואיפיונים וגם זה יתפרק לעוד שמות ואיפיונים וכך הלאה.

הדבר לא היה מהווה בעיה, אם לא היינו רואים אותו כבעל משמעות אישית עבורנו. זו לא הייתה בעיה אם לא היינו תופסים את עצמנו כאובייקט להגדרה. אנו מגדירים את עצמנו ומוגדרים על ידי אחרים: באמצעות ההורים, השם שלנו, התרבות בה גדלנו, האישיות שלנו, הגוף שלנו, היתרונות והחסרונות שלו, הרגשות שלנו, היכולות האינטלקטואליות שלנו, המחשבות שלנו.

נשאל אתכם – מי אתם ללא המחשבות שלכם? מי אתם עם המחשבות שלכם? למחשבות שלכם אין שום קשר לגבי העניין בו ודנטה עוסקת. מי אתם למרות המחשבות, מי אתם למרות הרגשות, למרות כל הגדרה, תיאור או איפיון? מי אתם לפני שאתם פורשים את המאוויים שלכם, לפני שאתם עורכים רשימה של מה יש לכם או מה חסר לכם? לפני שאתם שואלים את עצמכם כיצד אתם מרגישים לגבי עצמכם או מה אתם חושבים על עצמכם? לפני כל אלה, ובמהלכם של כל אלו, במידה ונשאל אתכם מי אתם, מי זה "אני", התשובה שלכם תהיה בדיוק אותה תשובה אשר תתנו ביחס לכל אובייקט אחר בעולם. אנו איננו יודעים את הדבר עצמו. יהיה זה כל אובייקט מכל סוג שהוא, דומם או "חי" (sentient), או יהיה זה אני עצמי.

 אם כך, הדרך בה אנו יודעים לדעת אובייקטים בעולם היא באמצעות מילים. מילים מעניקות לאובייקט תיאור-  שם, צורה, איפיון, אך לא מעניקות לנו את האובייקט עצמו.  בכך אנו מבינים, שבאמת איננו יודעים אף אובייקט בעולם, מכיוון שכל אובייקט מתפרק לאובייקט אחר. אנו מזהים אובייקט באמצעות האיפיונים והמרכיבים שלו ואם נשאל אתכם מי אתם, מי זה "אני", התשובה תהיה בדיוק אותה תשובה אשר תתנו ביחס לכל אובייקט אחר בעולם. היא תהיה באמצעות מילים, תיאור כלשהו, איפיונים, ואלו הם תמיד יחסיים ומשתנים, ואילו אנו מעוניינים לדעת מהו האובייקט עצמו, אנו מעוניינים לדעת את זה שלא משתנה.

יש להבין שהמילים לא יכולות להגיע, לתאר, להגדיר מי האני הוא.

הדרך בה אנו יודעים/תופסים את העולם היא באמצעות מילים והמשמעות שלהן. כל מילה תמיד תבוא עם המשמעות שלה, אחרת היא חסרת ערך. אנו תופסים את העולם באמצעות החושים שלנו וזו הדרך בה אנו תופסים כל אובייקט, לדוגמה, אנו יודעים אובייקט באמצעות ראייה, מכיוון שלדבר יש את היכולת להחזיר אור הנקלט ע"י העיניים שלנו. אנו יודעים אובייקט באמצעות שמיעה, מכיוון שלדבר יש את היכולת כביכול לייצר או להחזיר צלילים (גלי קול) ואנו מצוידים במכשירים לקלוט את אותם צלילים, מראות. יש ברשותנו כלים לתפיסת אובייקטים רבים בעולם.

ביחס למה שאנו מכנים 'בחוץ' או 'בפנים', זווית ההתייחסות ההתחלתית שלנו היא העור. מהעור החוצה נקרא לזה 'בחוץ' ומהעור פנימה, נקרא לזה 'בפנים'. וזה לגיטימי מנקודת מבט של הגוף הזה. מנקודת מבט של החושים שלנו יש 'בחוץ', ואז אנו ניגשים לאובייקטים מבחוץ ומנסים להבין אותם ואומרים: "זה לא אני". אנו מתבוננים באובייקטים בפנים ואומרים: "זה אני". אנו מנסים להבין אותם ומנסים לאזן בין מה שבפנים לבין מה שבחוץ. מנסים שמשהו בפנים יהיה מקובל באמצעות מה שבחוץ או באמצעות עצמו. מנסים שתהיה שמחה, שיהיה נוח, שאני אהיה מקובל על עצמי. יש לנו מערכת הנחות לגבי פנים או חוץ ואז שואלים מה העמדה של ה'בחוץ' כלפי ה'בפנים', האם זו עמדה נעימה או רצויה לי או האם זו עמדה לא נעימה ולא רצויה לי, ובהתאם יוצאים למירוץ שלעולם לא נגמר אחרי אובייקטים במטרה להשיגם או במסע להיפטרות ודחיה מהם.

אם נביט במבניות של חיינו, אם נביט בעולם שלנו ובאינטראקציה שיש לנו עם העולם, אם נתבונן בכל אלו בכנות, נראה שהם לא יותר ממערכת של הנחות המבוססות על שתי הנחות יסוד: הנחה אחת שיש 'בפנים' והנחה שניה שיש 'בחוץ'. בפנים נקרא 'אני' ובחוץ נקרא 'לא אני'. החוץ אמור להיות מקובל על הפנים והפנים אמור להיות מקובל על 'עצמי'. וכדי שיהיה מקובל על עצמי, הוא תלוי על להיות מקובל מבחוץ. ומי הוא העצמי הזה? מי הוא ה-self הזה?

אנחנו עסוקים בלסגור על הפער בין מה שאנו מעוניינים בו לבין הסיטואציה הנוכחית, שיתכן ואינה כפי שהיינו רוצים שתהיה. אנו עסוקים כל הזמן בליצור משהו, למקם, לארגן את העולם ולהפעיל מניפולציות כאלו ואחרות. אנו מנסים לשנות פוזיציה פנימית או חיצונית. מנסים להשיג משהו שברמה בסיסית יראה כאושר, כקבלה עצמית. ומה בעצם אנו רוצים להשיג? מה היעד שעומד מאחורי כל המאבקים והמאמצים שאנו משקיעים? איך להיות מאושרים והאם האושר בו אנו חפצים נמצא באמת במה שאנו רודפים אחריו? האם האושר נמצא בהיפטרות ממה שאנו לא מעוניינים בו ?

דבר אחד ברור, שאתם שמחים להיות שמחים ואתם לא שמחים להיות לא שמחים. אבל מדוע אני צריך שהמיינד יהיה במצב מסוים? מדוע העולם צריך להסתדר בצורה מסוימת? מדוע הכל צריך ליפול למקום כדי שאהיה מאושר? מה הוא זה שאנו מנסים להשיג? מה ישנו שם כאשר אני מאושר או אומלל? איזה אני נמצא שם? כאשר אני מאושר, מה כן קרה? מה כן נפל למקומו שאינו עונה לכל תיאור? פה מישהו חייך אלי, או הלב שלי חייך אלי כשקמתי היום בבוקר, אבל כל אלו הם תיאורים. מה עומד מאחורי זה? מדוע הצורך הזה להיות מאושר? מהו האושר הזה? מה היא אותה קבלה עצמית שאני מחפש? מדוע אני חייב לקבל את עצמי, ומדוע אני צריך לקבל את עצמי על פי פרמטרים מסוימים המבוססים על מסקנות והנחות לגבי מי שאני? האם המסקנות שיש לי אכן משקפות מציאות? האם המסקנות האלו באמת מייצגות את מי שאנחנו? או מה אנחנו? ומה באמת קורה כאן?

אנו עסוקים בחיינו בלארגן את העולם החיצוני או בניסיון לשנות פוזיציה פנימית כדי שיהיה לנו נוח וכדי שנהיה מקובלים על עצמנו. בהתאם, אנו יוצאים למרוץ שלעולם לא נגמר אחרי אובייקטים במטרה להשיגם או במסע להיפטרות ודחיה מהם. אנו מנסים לארגן את העולם כדי להשיג משהו שברמה בסיסית יראה כאושר.                                                                                                             

נשאלת השאלה, מהו האושר הזה? מה היא אותה קבלה עצמית שאני מחפש? האם האושר נמצא באובייקטים בעולם 'בחוץ' או אולי באובייקטים בתוך 'עולמי הפנימי'? האם האושר באמת נמצא במה שאנו רודפים אחריו או במה שאנו מנסים להיפטר ממנו? האם האושר בכלל תלוי על מצב מסוים של המיינד או באיך שהעולם יסתדר לי? מדוע אני חייב לקבל את עצמי ומדוע זה חייב להיות על פי פרמטרים מסוימים המבוססים על מסקנות והנחות לגבי מי שאני? האם המסקנות שיש לי לגבי עצמי משקפות מציאות והאם הן באמת מייצגות את מי שאני?

כל פילוסופיה שנבחר תהיה תמיד תולדה של מיינד אנושי. כל דעה או זווית ראיה שייכים למיינד ולמיינד יש את המגבלות שלו. רמה אחת של מוגבלות היא היכולת של המיינד לתפוס רק באמצעות החושים שהם עצמם אמצעי ידע מוגבלים. אני יודע רק מה שאני רואה, אני יודע רק מה שאני שומע, אני יכול לדעת רק מה שאני עושה לו אובייקטיפיקציה 'בחוץ' (משמע, האינפורמציה או האיפיונים של האובייקטים בעולם שנתפסים ע"י החושים שלי) או מה שאני עושה לו אובייקטיפיקציה 'בפנים'. כאשר אתם חושבים, האם אתם יודעים שאתם חושבים? האם אתם מודעים למחשבות שלכם? אתם חושבים ומודעים למחשבות שלכם ולעובדה שאתם חושבים. נאמר שאני אשאל אתכם, על מה אתם חושבים? אתם תדעו שאתם חושבים. אתם עושים אובייקטיפיקציה למחשבה הזו. טבעו של המיינד או הדרך בה הוא אוסף אינפורמציה מהעולם היא ע"י עשיית אובייקטיפיקציה למילים, איפיונים וצורות.                                                                                                                   

המיינד יכול לעשות אובייקטיפיקציה למחשבות, לרגשות, למה שאנו מכנים העולם הפנימי, אך הוא אינו יכול לעשות אובייקטיפיקציה לעצמו. המיינד אינו אלא אוסף של מחשבות בלבד כולל 'מחשבת האני' ומחשבה לא יכולה לעשות אובייקטיפיקציה לעצמה.                                                  

במידה ותרצו לראות את העיניים שלכם, מה תעשו? נגיד שתגייסו לעניין את הטלסקופ החדיש ביותר שיכול לתפוס בעדשה שלו גלקסיות מרוחקות, האם תוכלו לראות בעזרתו את העיניים שלכם? טוב, אז נביא מיקרוסקופ, האם זה יעזור? תביאו כל סקופ מהקטן ביותר ועד הגדול ביותר, מהרחוק ביותר עד הקרוב ביותר, כל מה שנמצא לא יעזור לכם לראות את העיניים. בואו נראה רגע, מהו המרחק הכי קרוב שאתם יכולים לראות/לתפוס משהו? אתם יכולים לראות את העור שלכם, אתם יכולים לחוש אותו, אתם יכולים לראות את המחשבות שלכם על העור שהן קרובות יותר מהעור עצמו, אך את הרואה עצמו, האם אתם יכולים לראות? לא, אתם לא יכולים לראות את הרואה. כאשר מדובר בעיניים שלכם, כיצד אתם יכולים לראות אותם? (האם אני בכלל צריך לראות את עיניי כדי לדעת שיש עיניים?). אם אני רוצה לראות את העיניים, אני אשתמש במראה. כדי להבין את ה'אני', אני זקוק לאמצעי ידע כמו מראה שבאה מבחוץ לי. אני לא אוכל להבין את ה'אני' ללא העזרה הזו מבחוץ, כפי שהעיניים לא יכולות לראות את עצמן.

הרצון הבסיסי של האנוש הוא להיות מאושר, להרגיש שלם, או אפשר לומר שתחושת הלא-מספיק והחסר תיעלם. מה עומד מאחורי הרצון הזה ולמי הוא שייך? יש כאן מישהו שאנו אומרים שמנסה להיות שמח. מי הוא זה אשר מנסה לפעמים באמצעים נואשים לקבל את עצמו, מנסה לתרגל מדיטציות שונות? מי הוא זה אשר רוצה להיות מואר? האחד הזה, אשר משתמש במיינד, מתבונן החוצה או פנימה, מתבונן דרך מגבלות המיינד אל העולם החיצוני או הפנימי, שהוא בעצם גם כן חיצוני בעבורו (כל נושא החוץ והפנים נדרש לדון עליו במאמר נפרד). מחשבת ה'אני' לעולם לא תוכל לראות את זה שמאיר אותה, זה שמאיר עצמו. לעולם לא נוכל לראות את זה שמאיר את כל המחשבות, את האור שבזכותו כל קונספט נראה. לעולם לא נוכל לראות את זה שהוא קיום, זה שהוא אור הידע עצמו ((Consciousness. הוא, אינו אובייקט ולכן אינו נתון לאובייקטיפיקציה ולא יהיה נתון לאובייקטיפיקציה אף פעם. ניתן לעשות אובייקטיפיקציה להכל, כולל למיינד עצמו, שהוא אינו אלא אוסף של מחשבות, אבל לא ניתן לעשות אובייקטיפיקציה לזה שמאיר את המיינד עצמו. הוא לעולם לא יהיה ידוע כעוד אובייקט, אך בזכותו כל דבר נעשה ידוע. מגבלת המיינד היא הכורח שלו לעשות אובייקטיפיקציה, לקטלג דברים ולתפוס דברים באמצעות איפיונים, הגדרות וכדומה. זה טיבעו וזה תפקידו.

ניזכר לרגע בשאלה בה אנו עוסקים שהיא, מי זה ה'אני' הזה? מי זה אותו אני שאומר 'אני'? עלינו להבין שהוא לא יותר מאשר עוד אובייקט, עוד מחשבה. אמנם זה אובייקט מאוד קרוב ומאוד אינטימי, אך למרות היותו קרוב ואינטימי, ה'אני' הזה הוא לא יותר מאשר עוד קונספט, עוד זווית ראיה.

האינדיבידואל, זה אשר משתמש במיינד, מתבונן בעולם דרך מגבלות המיינד, יכול לתפוס ולדעת דברים רק באמצעות החושים, שהם עצמם אמצעי ידע מוגבלים. המיינד יכול לעשות אובייקטיפיקציה לכל אובייקט בעולם 'בחוץ' או 'בפנים', אך אינו יכול לעשות אובייקטיפיקציה לעצמו. המיינד אינו אלא אוסף של מחשבות בלבד, כולל 'מחשבת ה'אני' ומחשבה לא יכולה לתפוס את עצמה. 'מחשבת האני' לא תוכל לראות את זה שמאיר אותה. לעולם לא נוכל לראות את זה שמאיר את כל המחשבות, את האור שבזכותו כל קונספט נראה לעולם. לא נוכל לראות את זה שהוא קיום, זה שהוא אור הידע עצמו. האינדיבידואל הזה, שאומר 'אני', הוא לא יותר מאשר עוד אובייקט, עוד מחשבה. הוא אינו אלא קונספט, זוית ראיה.                                                                                              

ובכל זאת, אותה 'מחשבת אני', מה שאנו מכנים 'אני', נכון מזווית ראיה מסוימת, הוא נכון מזווית ראיה של המיינד, הוא נכון מזווית ראיה של הגוף. אתם הרי מרגישים מה שאתם מרגישים, אינכם מרגישים מה שמישהו אחר מרגיש. אתם חושבים את המחשבות שלכם ואינכם חושבים את המחשבות של אחרים. מחשבות באות והולכות וזה ידוע לכם בברור. רגשות באים והולכים וגם ה'אני' בא והולך. מה שאנו מכנים 'אני' הוא לא יותר ממחשבה, הוא 'מחשבת האני' או 'תחושת האני'. הוא נקרא בשפה הסנסקריט "אהנקארה" ("האגו"), מילה המורכבת משתי מילים - "אהם" המשמעות זה 'אני', "קארה" המשמעות זה 'בצורה' וביחד המשמעות זה 'האני בצורה'.

ה'אני בצורה', שהוא בעצם 'מחשבת האני', גם כן בא והולך. לדוגמה, בשינה עמוקה, כאשר המיינד אינו פעיל, 'מחשבת האני' אינה נמצאת. למרות זאת, כאשר אני מתעורר בבוקר, יש לי ידיעה ברורה שישנתי טוב או שישנתי כמו בול עץ, וגם ברור לי שבזמן השינה לא ידעתי שום דבר ספציפי. איך אני יודע את העובדה הזו? כדי לדעת כל דבר, אני חייב להיות נוכח, משמע, אני קיים בשינה עמוקה, אני נמצא גם ללא 'מחשבת האני'.

אם כך, מה שאנו רואים כאן, זה את מוגבלות המיינד ואנו שואלים, מהו הגורם שמאיר את המיינד? שאלה שחשוב שתיענה. המיינד לא יכול לראות את הגורם שמאיר אותו. המיינד לא יכול לעשות אובייקטיפיקציה לאותו קיום שנמצא ללא 'מחשבת האני'. המיינד לא יכול לתפוס את האני שהוא קיום, שהוא ידע עצמו, ולכן הוא אינו יכול לעשות אובייקטיפיקציה למה שקיום העולם הוא, או למה שהקיום כולו הוא, ואפילו למה שהוא קיום של אובייקט בודד.

כאשר אנו מעוניינים לדעת/לראות את האני, אמרנו שדרושה לנו מראה. אז נשאל, איזו מראה? איזו מראה יכולה להראות לנו את ה'אני'? באיזו מראה עליכם להשתמש כדי לראות את עצמכם? לראות את הקיום הלא תלוי בדבר שהוא אתם?

אם ניזכר במה שנאמר במאמרים קודמים, הדרך שבה החושים תופסים את האובייקטים בעולם היא ע"י האיפיונים שלהם ואיפיונים הם דבר משתנה, הן בגלל האובייקט עצמו והן בגלל היכולת של החושים לתפוס ולהביא את האינפורמציה למיינד. כדי לראות שכל מה שסביבכם הוא רק זווית ראיה, הוא רק שם וצורה, רק קונספט, אנו זקוקים למיינד, כי איך ניתן לדעת משהו ללא המיינד?

אך אם אנו מביאים בחשבון את מגבלות המיינד, אנו מביאים בחשבון את אי היכולת הכרונית שלו לתפוס את המציאות של היודע, הרואה, השומע, זה שמאיר על המחשבות, זה שהוא בתוך ודרך כל המחשבות, אך לא יכול להיחשב על ידי אף מחשבה. הוא In and through כל דבר שהוא. ולכן, נשאלת השאלה, אם אני מעוניין לדעת לא באמצעות המיינד, כיצד עלי לדעת?

המיינד הוא נכס נפלא, הוא מתנה. לפעמים אנו מפחיתים בחשיבותו. יש אפילו שרואים במיינד אויב וחושבים שצריך להרגיע אותו, להיפטר ממנו, או שצריך להיות בדממה מוחלטת. יש שחושבים שעלינו להתבונן במחשבות ולא להיות חלק מהן. יש כל מיני מושגים ערטילאיים כמו detachment, ועוד רעיונות כאלו ואחרים לגבי המיינד ואיך לנהל אותו או כיצד להתמודד אתו. המיינד משמש הרבה פעמים כ'שעיר לעזאזל'.

באחד הטקסטים החשובים שאנו לומדים, ישנו דימוי של מרכבה הרתומה לחמישה סוסים. הסוסים הם החושים שלנו, המרכבה היא הגוף, המושכות הן המיינד הרגשי והרכב (נוהג המרכבה) הוא האינטלקט. היושב במרכבה הוא אותו 'אני' המעוניין להגיע ליעד כלשהו. במידה והרכב יהיה שיכור, לא ידע את הדרך או לא ידע את תפקידו כרכב, אנחנו נשב בתוך המרכבה וגם אם נאמר לו שיצא לדרך ואפילו ניתן לו את הכתובת, הוא לא ידע את הדרך. אותו רכב חסר את האינפורמציה, או שאין לו את הכישורים כיצד לנהוג בסוסים (החושים) המושכים את המרכבה, ואז כל חוש יקפוץ וימשוך לכיוון שלו והמרכבה תיטלטל מפה לשם. כדי להגיע ליעד, הרכב (האינטלקט) חייב להיות חכם. זה אומר, שהוא נידרש להיות מיודע ונידרש שידע לקרוא מפה. זה שמוביל את הדרך, נידרש שיהיה בעל הכישורים, הזמינות והיכולת. הרכב הזה מתבקש להסיע את המרכבה ליעד שהוא לא כמו כל יעד אחר. זה היעד שעומד מאחורי כל היעדים כולם. לרכב הלא מיודע אין את הידע המיוחד הדרוש לו כדי להוביל אותי לאן שאני מעוניין. הרכב הזה נידרש להיות זמין בדרך ייחודית שהוא לא הכיר קודם, וזה לא נמצא בתחום אמצעי הידע העומדים לרשותו, כלומר, זה לא נמצא בתחום החושים, המיינד או האינטלקט.                       

הרכב החכם יודע לנהל את המיינד שלו, כולל את הרגשות שלו. הוא יודע שהוא אינו הרגשות, אך הרגשות מנוהלים על ידו, הוא יודע איך להיות בשליטה, יודע להיות קשוב מספיק כדי לתת לידע לכוון אותו גם כאשר השבילים והדרך אינם מוכרים. הוא לא מתנגד או מתווכח. הוא ערני וקשוב. הוא רואה שהוא מובל ליעד שאינו רחוק ממנו כלל, ואין הכוונה ליעד שנימצא בתוכו ושאז הוא נדרש לצלול פנימה עמוק עמוק. הדרך היא כזו שהוא נידרש לרכב לעבר המציאות שלו עצמו שאינה בפנים או בחוץ, היא שניהם. והוא אינו מכיר את הדרך הזו ולא ניתן לתת לו מפה ולברך אותו סע לשלום. גם תרגול "אסנאה" כזו או אחרת, מדיטציה או כל תרגול לא יובילו אותו ליעד בו הוא חפץ.                       

אם כך, ראינו שהמיינד יכול לתפוס ולדעת כל דבר בעולם, אך אינו יכול לתפוס את מציאותו שלו ושאלנו, כיצד המיינד יכול לדעת את האני שהוא קיום בלתי משתנה ושאינו תלוי בדבר? הזכרנו את אותו 'אני' האינדיבידואל שיושב במרכבה ומעוניין להגיע ליעדו. אמרנו, שנוהג המרכבה (האינטלקט), כדי להוביל אותי לאן שאני באמת רוצה, נידרש להיות זמין בדרך ייחודית שהוא לא הכיר קודם, והדרך הזו אינה נמצאת בתחום אמצעי הידע העומדים לרשותו שהם החושים, המיינד או האינטלקט. הרכב הזה מתבקש להסיע את המרכבה ליעד שהוא לא כמו כל יעד אחר. זה יעד שעומד מאחורי כל היעדים כולם. על האדם שמעונין להבין את האני מהו, לרכב לעבר המציאות שלו עצמו, כאשר הוא אינו מכיר את הדרך וגם לא ניתן לצייר לו מפה. הוא נדרש להיות זמין, חכם ובעל הכישורים המתאימים ועליו לדעת לנהל את המיינד שלו, כולל את הרגשות שלו.

עלינו להבין את דרכו של המיינד. המיינד אוהב דרכים וכיוונים ברורים ורגיל לעשות כך או אחרת. המיינד אוהב הוראות ברורות שהוא יכול להכניס לקונספטים, כך שהוא ימשיך להיות בשליטה ולהוביל את הדרך. כך הוא מרגיש בטוח. המיינד צריך לדעת בדרך שהוא יודע לדעת, אבל הדרך שהוא יודע לדעת, לא תעזור לו בהגעה ליעד המבוקש, להיפך, ההתעקשות על הדרך בה הוא יודע לדעת תפריע לו ותעכב אותו. ולכן, דרושים לו דרך ומפה שאינם מוכרים ואינם זמינים לשימושו. לשם כך, המיינד צריך להיות אמיץ והוא נידרש להיות כשיר כדי לאפשר לחשיפה למציאות שלו עצמו, לעבוד.

'חשיפה', אין הכוונה לשכנוע. אין הכוונה לומר אמירות בומבסטיות אשר יתכן והן נכונות, אך אינן אומרות הרבה, כי ללא החשיפה, ללא אמצעי הידע הנכון, אמירות כמו: 'אתה הכול', 'אתה אושר מוחלט', 'אתה אהבה מוחלטת', במה הן יכולות לעזור לו? הן נשמעות נחמד ואולי נותנות השראה, אך כיצד ניתן להבין אותן? על ידי שכנוע? זה לא יעבוד, כי יבוא אחר וישכנע אותך אחרת. על ידי אמונה? יבוא רגע קשה שבו האמונה תיסדק.

חשיפה למציאות היא לא עוד אינפורמציה. בחשיפה, המיינד לומד לראות את הדברים כפי שהם בגוף ראשון. בחשיפה, המיינד לא מקבל קונספטים חדשים או אמונות חדשות אז בבקשה, אל תאמין. ודנטה לא דורשת מכם להאמין.                                                                                     

ודנטה גם לא מבטיחה שיפור בחיים, שיפור באישיות, שיפור כזה או אחר, יעד כאן או מעבר. באמת, אין כל יעד ואין כל אחר. בחשיפה, המיינד נרגע ולאט לאט האחיזה שלו במסקנות שלו מתרופפת והוא מרשה למה שנחשף להיראות על ידו, אבל לא בדרך הרגילה שהוא יודע לדעת. המיינד מתבקש, וזה לא פשוט כלל, להניח בצד את דרכי הפעולה בהם הוא מורגל שהם אובייקטיפיקציה וקיטלוג, וכדי שיוכל לעשות זאת דרוש מיינד שהוא בוגר, דרוש מיינד זמין, מיינד כשיר. מיינד שלא דרושה לו חוויה כדי להבין, מיינד שלא דרושה לו מחשבה כדי להבין. חוויה באה ונעלמת, מחשבה באה ונעלמת. כל העניין כאן אינו קשור לחוויות. הוא לא קשור ללא חוויות. הוא לא קשור למחשבות ולא קשור ללא מחשבות. הוא בקשר לאותו 'אני' אשר נידחף למאמץ, נידחף כדי להשיג דברים, כולל הארה וידע רוחני. וכל יעד, כל הישג, מה הבסיס שלו? מה דוחף אותו ?

המיינד נידרש שיירגע. עליו להיות פתוח וללא שיפוט. המיינד נידרש, כמה שפחות, לצבוע את הנאמר בצבעים הסובייקטיביים שלו. כאשר הוא מקשיב בשיעור ודנטה, עליו להיות רגוע ובוטח מספיק כדי להניח בצד את כל הקונספטים ודרכי החשיבה שלו. הוא מבין שאין להם מקום כאן.               

הקשבה לודנטה נקראת, "שראוואנאם" (shravanam). המילה נגזרת מהשורש 'לשמוע', כולי אוזן, כולי הקשבה. אני לא מפריע בזמן ההקשבה ואני לא שם את הדעות שלי כחומה ביני ובין הנאמר. הדברים נאמרים בדרך מסוימת, ישנה בניה, ישנה מתודולוגיה מאוד ברורה וישנו טיפול במילים בדרך מאוד מסוימת כדי לעזור למיינד לא לראות משהו חדש באמת, אלא להפסיק לראות בדרך בה הוא מורגל. במידה ואני מקשיב ומיד קופץ ב 'זה לא ניראה לי נכון', 'אני מבין דברים אחרת לחלוטין', 'שמעתי היכן שהוא', 'דעתי היא כזו או אחרת', או 'אין לי בעיה עם מה שנאמר בהתחלה, אבל את מה שנאמר עכשיו, אני לא מקבל'. זה לא יעבוד. הקשבה סלקטיבית לא תאפשר לאמצעי הידע לעבוד.

במידה ובזמן ההקשבה, אני אתן למיינד חופש לרוץ עם הדעות שלו והקונספטים שלו ולצבוע את כל הנאמר בצבעים שלו, זה לא יעבוד. אותו רכב שאינו יודע את היעד, שאינו באמת יעד, אם הוא לא יאפשר למילים להגיע ליעדן, התוצאה תהיה שהוא יוביל את המרכבה שוב ושוב למקומות שהוא מכיר או אפילו לדרכים שהן ללא מוצא.                                                                         

בחשיפה לודנטה המיינד מוותר על ההובלה ומעביר את המושכות למורה. המיינד נידרש רק להירגע להקשיב. את כל השאר הוא מניח למורה לעשות. במידה ועולות שאלות, במידה וישנן ספקות או אפילו יש התנגדויות, הן תיענינה בזמן המתאים. ישנו זמן בו התלמיד מוזמן לשאול את כל השאלות שלו ולהביא את כל הספקות שלו לפני המורה, אך בזמן השיעור, בזמן "שראוואנאם" הוא יושב ומקשיב, בלבד. המיינד מובל בדרך שאינה דרך. הכול חדש בעבורו ושום דבר שהוא יודע, לא יעזור כאן.

הבינו, המיינד יודע לדעת באמצעות מילים. כל מילה נושאת בעבורו קונספטים רבים ולכן, כדי לתקשר את מה שנידרש לתקשר כאן, זו משימה מאוד קשה, מכיוון שגם אם נידמה לנו שאנו יודעים משהו חדש, מה שיש בעצם אלו אותם קונספטים, אותן משמעויות המאורגנות בצורה אחרת.                                                          

הדרך בה אנו יודעים דבר חדש, היא רק בדרך החשיבה הישנה שלנו. כל תפיסה, כל מחשבה, יהיו צבועים בהבנות ובצבעים הקודמים ואיני יכול להימנע מכך. אני רק יכול להביא את עצמי להניח לרגע את הראיה הסובייקטיבית שלי, ולא לקפוץ למסקנות ואפילו לא לנסות להבין, מכיוון שאולי הדרך בה אני מבין כל דבר אחר לא תעבוד כאן.    

חשיפה היא אינה ארגון חדש לקונספטים ישנים. היא הכוונה למציאות שמאחורי כל הקונספטים. היא לא חשיפה אל רעיון חדש. היא מסע אל אני חדש, שבעצם אינו באמת חדש מכיוון שהוא כבר עכשיו, גם אם איני יודע עדיין וגם אם איני מבין.     

עד כה דיברנו על הדרך בה המיינד מקשיב ונחשף למה שנאמר בשיעור. כאשר הוא מקשיב, עליו להניח בצד את כל הקונספטים ודרכי החשיבה הישנות שלו. הוא אינו מפריע בזמן ההקשבה ולא שם את הדעות שלו כחומה בינו לבין מה שנאמר. המתודולוגיה בלימוד היא ברורה ודברים נאמרים בדרך מאוד מסוימת כדי לעזור למיינד לא באמת לראות משהו חדש, אלא להפסיק לראות בדרך בה הוא מורגל.

בחשיפה לודנטה, המיינד מוותר על השליטה ועל ההובלה ומעביר את המושכות למורה. המיינד נידרש רק להירגע ולהקשיב, בהבינו, שכל תפיסה, כל מחשבה, תהיה צבועה בהבנות הקודמות שלו והוא אינו יכול להימנע מכך. הוא כן יכול להביא את עצמו לשיעור, להניח לרגע את הראיה הסובייקטיבית שלו ולא לקפוץ למסקנות ואפילו לא לנסות להבין, מכיוון שאולי הדרך בה הוא רגיל להבין, לא תעבוד כאן.          

חשוב לדעת שהדרך בה אנו הולכים היא מאוד subtle. ברגע שאני שומע במיינד את המילים 'הבנתי', 'זה כך או אחרת', משמע, לא הבנתי. כאשר אני מבין כל דבר, ההבנה הזו היא עוד קונספט שמוחזק על ידי המיינד ואמרנו, המיינד בהיותו מוגבל, לא יכול לתפוס את הלא מוגבל. אם הדבר היה נתפס על ידי המיינד, זה אומר שהוא מחשבה, ובהיותו מחשבה ואפילו מחשבה מאוד חשובה ועמוקה, זה נותר קונספט של המיינד. מה שנחשף כאן הוא ויז'ן (vision) שאינו נתון למחשבה, שאינו נתון לאובייקטיפיקציה, שאינו נתון לידיעה בדרכים הישנות של המיינד. זה לא נתפס במחשבה ועדיין, למיינד יש חשיבות מאוד גדולה בתהליך ואנו בהחלט זקוקים לו. המיינד הוא כלי מאוד משוכלל. הוא הכלי המשוכלל ביותר ביקום כולו ואין לנו ספק לגבי זה. ועדיין, המיינד תמיד ילך אחרי האוריינטציות שלו. זה הדבר הזמין בעבורו וזה טיבעו, ולכן הוא ירצה לעשות משהו עם מה שהוא שומע, הוא ירצה לשלוט או לנכס את הדבר לעצמו ולומר 'זו ההבנה שלי'.

עלי להבין שאין בעיה עם חשיבה, אין בעיה עם 'אני מבין... אני רואה... אני יודע', אך כל אלו הם מחשבות ואני רוצה להבין, אני רוצה לדעת את זה שמאחורי הראיה עצמה, שאינו כאן בפנים או שם בחוץ. כל 'כאן' או 'שם' הם תפיסה בלבד, ואני צריך להירגע אל אותה מציאות שהיא אינה ב'שונה' ואינה ב'אחרת', היא כבר עכשיו ברגע הזה, על כל מה שבו, על כל הקונספטים, על כל החוויות הטובות או הלא טובות, על כל החוץ והפנים. כל זה הוא מציאות אחת, ללא פיצול, ללא הפרדה, אחד ללא שני למרות הרבים, למרות השונים, שהם לא יותר מאשר מסקנות שמבוססות על הבורות שיש לי לגבי עצמי, לגבי אותה מציאות שהיא אני, אבל לא אותו אני שאני חושב עצמי להיות, אלא אותו אני שלהבין אותו, אני נידרש להפסיק לחשוב את עצמי בצורה שגויה.                                                     

ולשם כך אנחנו כאן. ודנטה באה ומובילה את המיינד כביכול בדרך, כביכול בתהליך אל המציאות שלו עצמו ובעבור זה אני חייב לפתוח את העיניים, כדי שאוכל לראות בעצמי בגוף ראשון. אם אני רוצה לראות את עיניי, במה אני אשתמש? ב'מראה'. אני אשתמש במראה שבאה מבחוץ. מראה אשר מוצבת מבחוץ לי ומאפשרת לי לראות את אני, את עצמי ומה שיש הוא מה שיש. עובדות הן עובדות, והן אינן קשורות למה שאני רוצה שתהיינה. בודנטה אין כל הבטחות. יש עובדות שאינן תלויות על דבר. לא על המיינד שלי, לא על הרגשות שלי ולא על מצב הרוח שלי.                                                                                           

יכולה לעלות שאלה, מדוע עלי לראות את מה שיש? כדי שארגיש רוחני? כדי שארגיש טוב עם עצמי? האם יש צורך בכלל? כדי לענות על השאלה הזו, עלינו להבין למי הצרכים הללו שייכים, מה זה מילוי צורך ומה אני ממלא כאשר אני מגשים משהו. כולל השגת ידע. לפני שאני רץ להשיג דבר, יהיה הדבר אשר יהיה, אבדוק, בעבור מי אני משיג אותו? מי האחד הזה? מה הוא ההישג ומה הוא משיג? המיינד שלנו קופץ כל הזמן ואומר, אני רוצה את הדבר הזה, אני רוצה דבר אחר, אך מדוע?

יש לי איזושהי פנטזיה במיינד לגבי ההישג. הדבר ייתן לי משהו, יעשה אותי טוב יותר, שמח יותר, שלם יותר, מקובל יותר, מסופק יותר, אחר מהרגע הזה. יש 'אני' בתמונה ויש 'לא אני' בתמונה ולשניהם אני עושה אובייקטיפיקציה על ידי עושה האובייקטיפיקציה שלעולם לא ניתן יהיה לעשות לו אובייקטיפיקציה. אם כך, אני יוצא להשיג משהו, בלי באמת לדעת אם הוא יביא את מה שאני מצפה, בלי שאני באמת יודע מי זה 'אני'. יתכן אפילו שאצליח להשיג את מה שרציתי, אבל בעשותי כך, רק סללתי את הדרך למרדף הבא, ל'אחרת' הבא, ל'מחר כך' הבא, לשינוי הבא שיוביל רק לעוד שינוי.

מה שאנו עושים בודנטה זה להציב את אותה מראה שתאפשר לנו לראות את מה שיש לראות ללא אינטרפרטציות, ללא הצביעה האישית שלנו ואז אולי נגלה, שאין צורך להשיג דבר, אולי נגלה שכל מה שאני מעוניין בו, כל מה שאני חולם עליו כבר הושג, הוא כבר שלי, הוא כבר אני.

ראינו שהמיינד שלנו כל הזמן רוצה דברים מהעולם, רוצה דבר כזה או אחר כי יש לו מחשבה שהדבר ייתן לו משהו ויעשה אותו שמח יותר ושלם יותר. ראינו, שאנו עסוקים במרדף בלתי פוסק אחר אובייקטים בלי באמת לדעת אם הם יביאו את מה שאנו רוצים, ובלי שאנו בודקים בעבור מי אנו משיגים אותם, בלי באמת לדעת מי זה אנחנו, מי זה אני. ראינו גם שכאשר אני משיג את מה שאני רוצה, בעשותי כך, אני רק סולל את הדרך למרדף אחר ההישג הבא, למשהו 'אחר' הבא, ל'מחר כך' הבא, ואני בעצם מוביל את עצמי לשינוי הבא שיוביל רק לעוד שינוי. אמרנו, שמה שאנו עושים בודנטה, זה להציב את אותה מראה שתאפשר לנו לראות את אני, את עצמי, את מה שיש לראות, ללא האינטרפרטציות, ללא הצביעה האישית שלנו ואז, אולי נוכל לגלות שאין צורך להשיג דבר. אולי נגלה שכל מה שאני מעוניין בו, כל מה שאני חולם עליו כבר מושג, הוא כבר שלי, הוא כבר אני.

כאשר ה'אני' לא ידוע כמו שהוא באמת, זה כובל את האנוש למרדפים אחרי הישגים שונים בעולם. כל עוד אני תופס את עצמי כמוגבל וחסר, אני אנסה לפצות על החוסר הזה ולחפש השלמה באמצעות אובייקטים שונים מהעולם, אך כל אובייקט וכל הישג, יהיה גדול ככל שיהיה, הוא עדיין מוגבל וחסר ולא יענה על הצורך שלי ל'שלם'. הטבע האמיתי שלי אינו מוגבל וחסר. הטבע האמיתי שלי הוא אינסופי ואין דבר שאני רוצה יותר מלהיות מה שאני באמת.

מכיוון שאני בור לטבע האמיתי שלי, אני נדחף למרוץ אינסופי כדי להשיג את מה שאני באמת, אך המרדף הזה נידון לכישלון. הכמיהה לכל ההישגים והאובייקטים השונים בעולם היא מכיוון שהם משקפים לנו את מי שאנחנו. כאשר ישנו הישג של דבר כלשהו בעולם, המתח בין המשיג לבין מושא ההשגה מתבטל ויש כביכול התכה של סובייקט ואובייקט, ישנה חוויה של שלמות, חוויה של אושר וברגע הזה אינכם חסרים דבר, שזו מעין השתקפות של ה'שלם' שאתם. הגילוי הזה של ה'אני', הוא גילוי מאוד מיוחד, מכיוון שלאחר הגילוי הזה, אני לא צריך לגלות יותר דבר. הגילוי הזה נעשה הגילוי היחידי, הנושא היחידי שהוא אינו עוד דבר לדעת מתוך 'רשימת ה'לדעת' שלי. אם אתם יודעים את עצמכם, אתם יודעים כל מה שיש לדעת. אתה יודעים את ה'יש', את התוכן עצמו ולא את העטיפה. זה ידע שלא דומה לכל ידע אחר שאתם מכירים, זה ידע שלא מדבר אליכם בפרטים, באיפיונים, בצורות, כי הדבר שאתם מבקשים לדעת הוא אתם!

הדבר שאנו רוצים לדעת אינו עוד אובייקט. הדבר שאנו רוצים לדעת זה את הסובייקט עצמו, את זה     שיודע  את היודע עצמו.

'ודנטה' חושפת בפנינו את האני אליו אנו מבקשים להגיע ישירות, בדרך שאינה עוד קונספט, שאינה תיאור של צורה, צבע או פרטים המספרים לי מהו. 'ודנטה' לא מספרת לכם מי אתם, לא משכנעת אתכם, לא גורמת לכם להאמין מי אתם. זו לא עוד טכניקה לגשת אל ה'מעבר'. בתהליך הלימוד, אתם מתפכחים ומגלים שהדרך עצמה, שהצועד על הדרך, שהמטרה הראשונית שלכם והיעד אליו אתם מייחלים להגיע, הם כולם אתם עצמכם! זו דרך שאינה מובילה למקום אחר כלשהו, זו דרך שמובילה (כביכול מובילה) אל מה שאתם כבר ולכן, אין לאן להגיע, אלא, בהבנה שלכם.

אתם מקבלים את מה שתמיד רציתם, באחת! אתם מקבלים את מה שרציתם באמת, מה שרציתם בכל המרדפים שלכם אחרי ביטחון, הנאות ואושר, מה שמאחורי כל ההישגים שביקשתם להשיג ומה שרציתם כתוצאה מהשגתם, כי מה באמת רציתם כשחיפשתם זוגיות, עבודה, מכונית, בית, מה רציתם באמת? רציתם להיות 'שלם', להיות אהובים באופן מלא, להיות מקובלים באופן מלא על ידי עצמכם.                    

'ודנטה' מבקשת להפנות את תשומת ליבכם לעובדה, שהאחד הזה שאתם רוצים להשיג, ה'אני' הזה שאתם שואפים אליו, הוא כבר אתם, כאן ועכשיו. אני קיים ואין לי צורך בהוכחה שאני קיים. אין לי צורך בהוכחה אפילו של המיינד שלי, מכיוון שאני קיים גם כאשר המיינד שלי ריק ממחשבות. אבל מי אני באמת? מהו הטבע האמיתי שלי? הטבע של ה'אני'? אותו אני לא יודע ומכיוון שאיני יודע אותו, אני מתרגם את הדברים לשפה שאני כן יודע, לרגשות, לתחושות, לחוויות וכדומה. האירוני הוא, שאת הטבע שלי, שהוא אינסופי, אני מנסה לחוות דרך המוגבל, דרך היחסי, דרך כל מה שמוכר לי וכדי לחוות את המוגבל, אני האינסופי, חייב להיעשות מוגבל.

כאשר אני אומר שאני רוצה להיות מאושר בכל סיטואציה, בכל מקום, בכל זמן, זה בעצם תרגום למה שה'אני' באמת הוא, מבלי שאני יודע את שפת המקור. מה שאנחנו מנסים לעשות זה לחזור אל עצמנו דרך אובייקטים שונים ודרך מצבים פנימיים משודרגים. איננו יודעים מי אנחנו, והניסיון לחזור 'הביתה' אל עצמנו, דרך כל האמצעים המוגבלים שציינו, מובילה אותנו לאין מוצא, כי לא משנה מה נעשה, לא ניתן להגיע אל הלא מוגבל דרך המוגבל.

ראשית - עלינו להבין מה אנו עושים כאן. עלינו לפנות ישירות אל המקור ולהפסיק לנסות להגיע דרך התרגומים. המקור זה אתה, זו את, זה אני.

ודנטה - עושה רק את זה, ולא שום דבר אחר.

הידע ש'ודנטה' מעניקה לא שייך לתרבות מסוימת. המקור מגיע מהודו, אך הידע הוא לכל. הוא מועבר ממורה לתלמיד במשך אלפי שנה בדיוק באותה דרך שהוא מועבר כיום ואם תשאלו - איך אדע שזה יעבוד בשבילי - אין לכם אפשרות לדעת מראש, אלא רק להקשיב ולהיחשף לידע הזה - בעצמכם!

חשוב לנו להבהיר נקודה שהוזכרה קודם: לימודי 'ודנטה' ניתנים בלימוד ישיר שניתן ע"י מורה המעביר אותו לתלמיד, כאשר תלמיד בא למורה ומבקש לדעת. מדובר באמצעי ידע שמופעל ע"י המורה בשימוש במילים באופן מאד מסוים, ולכן מאמרים או ספרים אינם תחליף לשיעורי ודנטה. הידע מוענק ומושג אך ורק בשיעורים אלה, במסורת אותנטית המועברת מדור לדור באופן מדויק ורציף. לשם כך הקמנו את אשראם "ארשה גניאנם" ללימודי אדויטה ודנטה, שלוחה של מרכזי הלימוד בהם מלמדים תלמידיו של אחד מגדולי המורים בהודו במאה שעברה  ובנוכחית, פוג'יה סוואמי דיאננדה סרסוותי.

בברכה, אשראם ארשה גניאנם ישראל. 

אום.